כשהתעוררה, לא העלתה נעמי בדעתה שבסוף היום, יתהפך עליה עולמה. היה זה בוקר ככל הבקרים של חודש נובמבר, אבל אחר. כבר קריר בחוץ, אולי אפילו גשום אמרה לעצמה ותהתה מה תארוז לקראת הנסיעה. בדחף של רגע, הרימה טלפון לברר אם עוד יש מקום ונרשמה. בתוך תיק יד אפור שראה ימים טובים יותר, הניחה פרטי לבוש קיציים וחורפיים, נשמה עמוק והתישבה לכתוב מייל לילדיה המודיע על נסיעתה. היא בחרה לא לשתפם בהחלטה, הייתה זו היציאה הראשונה שלה אל מחוץ לביתה, בשנה האחרונה.
נעמי הגיפה את התריסים, הותירה אור בחדר השירותים, טרקה אחריה את דלת העץ הכבדה ויצאה אל חצר הבית שהיתה מוזנחת ועלובה. רק באוטו, כשהיתה כבר על כביש שש העולה צפונה, תהתה לדרך אל הקיבוץ. בעודה מתלבטת האם להתקשר אל בנה או לעצור ולברר בתחנת הדלק הקרובה, התרגשה עליה איזו כמיהה לא לדעת, לא לחפש ולבדוק, אלא פשוט לנסוע ולהאמין שתגיע. לרגע נבהלה מן התחושה הלא מוכרת שתקפה אותה אבל אז, עלה בתוכה קול שהרגיע והבטיח שיהיה בסדר כי "לאן כבר אפשר ללכת לאבוד? והרי ללכת לאבוד יותר משהלכת בתקופה האחרונה, קשה יהיה". היא שלפה את הטלפון הסלולרי מהתושבת שלו, כבתה והטמינה אותו עמוק בתיק הבגדים שארזה.
כביש שש שהסתיים בואדי ערה זמן לנעמי צומת, ימינה לכיוון עפולה או שמאלה לחדרה, נעמי בחרה להמשיך לכיוון עפולה. הכביש הפך צר, הנוף השתנה והדרך שהתפתלה בין הכפרים הזכירה לה את הטיול שעשתה לפני כמה שנים עם עודד בתורכיה. התרגשות קלה אחזה בה, היא חשה צמא וחפשה אחר מקום לעצור ולרוות את צמאונה. בית הקפה אליו נכנסה היה אפל והדיף ריח כבד של סגריות, אבל נעמי היתה נחושה לקנות בקבוק שתיה ולהמשיך בנסיעתה. היא תרה אחר המוכר וכשלא מצאה אותו פנתה לבחור צעיר שהיה שקוע בעיתון ובקפה של הבוקר "סליחה, מי מוכר כאן?" והוא מבלי להסיר את עינייו מן העתון "הלך לאבוד ולא מוצאים אותו עד היום" נעמי לא ידעה האם הוא מתבדח עמה אבל האפשרות שמישהו הלך לאבוד ולא נמצא, עוררה בה מצוקה קלה "אני רוצה לקנות בקבוק מים, אתה יכול לעזור לי?" הבחור הצעיר הרים את פניו מן העתון וחשף זוג עיניים חומות גדולות ומבט מחוייך "שרות עצמי, במקרר תמצאי בקבוקי מים, השאירי את הכסף בצלוחית שעל השולחן" נעמי נגשה אל מאחורי הדלפק פתחה את המקרר אליו כיוון הצעיר והוציאה שני בקבוקים."אפשר לקבל קפה?" עלה קול מאחוריה, היא הסתובבה ומולה עמד גבר בן גילה, שערו דליל ועורו סדוק משמש. נעמי הביטה אל הצעיר שחייך אליה ממקום מושבו, חייכה אליו חזרה, כמו המתיקו סוד וענתה "שרות עצמי, הכן לך קפה והשאר את הכסף כאן" הצביעה על הצלוחית שעל הדלפק. היא אספה את בקבוקי המים, הניחה שטר כסף ובצעדים מהירים יצאה מהמקום, משועשעת קלות מהאירוע.
רגע לפני שהתניעה את מכוניתה הבחינה בצעיר החייכני ממהר אליה "אפשר להצטרף אליך?" נעמי לא הכינה עצמה לאפשרות זו, אבל התקשתה לסרב "לאן אתה צריך להגיע?" הוא התבונן בה ארוכות "לאן שתמשיכי מכאן יתאים לי" תשובה עמומה חשבה בליבה והחליטה שבמסגרת הכמיהה לא לדעת וההרפתקנות שאחזה בה מאז החליטה לצאת לסופשבוע הזה, תעתר לבקשתו. היא פינתה את המושב לידה שהיה עמוס בניירת, דיסקים, בקבוקי המים שקנתה והזמינה אותו להכנס למכוניתה.
המרחב הפנימי נעשה צפוף, דווחה לעצמה נעמי שחשה בעוצמת נוכחותו. הצעיר בעל העיניים החומות המחייכות העיף בה מבט סקרני והיא החזירה לו משלה. הוא היה גבוה ורחב כתפיים, לבוש ברשול, נעול נעלי הליכה, תיק צד היה מונח לו בין הרגלים "אז בכל זאת לאן פניך" התעניינה נעמי, קצת כדי לשבור את השתיקה שנפלה ביניהם "שאלה טובה, אבל ככל שזה ישמע לך מוזר, רק את יכולה לענות עליה, זאת כמובן בהנחה שאת יודעת לאן את נוסעת" תשובה מתחכמת, האם עשתה נכון, תהתה נעמי וחשש קל החל מתגנב ללבה, האם לספר לו לאן פניה הרי רק פגשה בו לפני דקות ספורות "אם כך, ספר לי מהיכן אתה מגיע? איך התגלגלת לבית הקפה " הוא זיהה את הטוויסט שעשתה וחייך אליה, היא נענתה במבט חודרני משלה. רטט קל עבר ביניהם, נראה היה שהשיח שבין המילים היה עמוק מזה המדובר "מישהו שגר בסביבה, הוריד אותי כאן לפני שעתיים, הוא היה אמור לחזור לאסוף אותי תוך כמה דקות אבל לא חזר, אני מעריך שלא יחזור בימים הקרובים" סתם ולא הוסיף. עצביה של נעמי החלו לגלות חוסר שקט והיא הרהרה במחשבה לעצור ולבקש ממנו לרדת מהאוטו.
הדרך היתה קסומה בצבעוניותה, הבתים הקטנים שהיו פזורים על פני הגבעות המוריקות סמנו חיים אחרים, עוררו את סקרנותה והנעימו לה את הנהיגה "אני מאמין שהיינו כנראה צריכים להפגש" הפתיע הצעיר באמירה מאוד אישית וישירה אל נעמי "אנחנו? צריכים להיפגש? " הגיבה נעמי בסקרנות "כן, אני בטוח שהפגישה שלנו אינו מקרית ואני מאוד שמח להמשיך אתך את המסע שלי" "המסע שלך?" השיבה נעמי "כן, יש לי תחושה שגם את במסע שלך, שלא סתם עצרת דווקא כאן והזמנת אותי להמשיך אתך" תחושת האי נחת החלה גואה בנעמי "זו כבר פעם שניה שאתה חוזר על הביטוי להמשיך אתך – אני לא זוכרת שזה מה שהיה, אין לך מושג לאן אני נוסעת, מי אני, מה קורה בחיי ואתה בטוח שאתה ממשיך איתי?" ענתה נעמי בתקיפות לא אופיינית "אני מבין שאני אולי קצת מבלבל אותך, אבל בטוח שככל שנתקדם בדרך, היא תתבהר לנו. מה שיכול לעזור לך כרגע הוא להשאיר ערוץ פתוח למה שיבא, להתחבר אל מה שאפשר לך לקום הבוקר ולצאת לדרך" נעמי היתה יותר ממופתעת, הוא דבר בשפה שהיתה גם מוכרת וגם חדשה עבורה. החשש שלה נמהל בסקרנות אל הבחור שישב לידה והיה נינוח ושלו, היא לא ציפתה שהסדנה תתחיל כבר בדרך אליה.
השמים היו בהירים באופן מפתיע, מעט עננים שייטו להם בקלילות של בוקר ופינו מקום לשמש מאירה. הכביש שהיה פנוי החל מתמלא ברכבים ונעמי האטה את נסיעתה, כשהגיעו לצומת היה זה הצעיר שהציע ונעמי שקבלה, איך להמשיך. היתה ביניהם שתיקה ובו זמנית דיבור, כמו הסכימו לא להרבות במילים ולאפשר לעצמם פשוט לנוע. נעמי היתה צריכה להזכיר לעצמה מידי פעם לשמור על ערוץ פתוח, לאפשר לעצמה להיות שם בלי לדעת, לנהוג את הרכב בלי תוכנית ולקוות שיהיה בסדר. "את אשה אמיצה" אמר הצעיר כבדרך אגב, מבלי להפנות מבטו אליה "אשה אמיצה?" חזרה נעמי "כן, אשה אמיצה שלא נכנעת, לא מוותרת למרות הכל" "למרות כל מה" הגיבה בחוסר סבלנות מופגן שהיה מהול בחרדה קלה "למרות כל מה שעבר עליך בשנה האחרונה" "ומה אתה יודע שעבר עלי בשנה האחרונה?" ענתה בקול מהוסס "התאבלת, כאבת, טולטלת ואת כעת בונה מחדש " אמר הצעיר בקול רגוע ובוטח. הסיפור שלה לא יכל היה להיות מדוייק יותר, תמציתי יותר מהמילים הללו, נעמי התקשתה לנשום "ומהיכן אתה שואב את המידע הזה?" שאלה כמעט בלחישה "ממך, פשוט מלשבת לידך" נעמי בתנועה חדה של נהג מרוצים מיומן, אותתה ימינה, ירדה מן הכביש אל השוליים ועצרה את האוטו בחריקת בלמים. הצעיר היה מעט מופתע "אני מבין שזה היה יותר מידי עבורך?" אמר בהיסוס"אני רוצה לבקש ממך לרדת כעת מהאוטו, אני בטוחה שיהיה מי שישמח לארח אותך להמשך המסע שלך, אבל לי זה מספיק" אמרה באסרטיביות שאינה משתמעת לשתי פנים הצעיר היה נבוך והתנצל בהסוס "אני מצטער, קיוויתי לחזק אותך, בודאי לא התכוונתי לגרום לך לסערה כמו זו שאני חש בה כעת" נעמי שלחה יד אל המושב האחורי ושלפה ממנו את אחד מבקבוקי המים שקנתה, לגמה לגימה ארוכה, נשמה עמוק, עצמה את עיניה ובשקט אמרה "בבקשה, צא מהאוטו" הצעיר, אסף את תיק הצד שלו, הביט בה ארוכות ויצא, לא לפני שלחש "אם נצטרך להפגש, נפגש"
מרחוק הבחינה באורחן של צומת גולני ועצרה. היא מהרה אל חדר השרותים, שטפה את פניה והביטה על דמותה שהשתקפה אליה מן המראה. אשה נאה כמעט בת גיל חמישים, עורה בהיר, שערה קלוע בצמה שהיתה מונחת ברישול על כתפה, עיניה העייפות נצצו בגוון ירוק חום ושפתיה שהיו מלאות, יבשו. היא תהתה מה מתוכה ראה הצעיר שהצליח בדיוק כה רב לתאר, האמנם שקופה היא או שמא היה הוא בעל סגולות מיוחדות הרואות כאבים של אחרים? האשה לידה, סיימה לאפר את פניה, לתחם בצבע את שפתיה ולבסוף אף ריססה את גופה בבושם שהתפשט בכל חדר השירותים, היא יצאה כשהיא מתופפת על עקביה, מלאה בעצמה. נעמי לא הצליחה להזכר מתי בפעם האחרונה עמדה כך מול מראה והתקשטה או רססה בבושם את גופה. היא הישירה מבטה אל דמותה שבמראה וחשה צער עמוק שעלה מבטנה אל גרונה, דמעות החלו שוטפות את פניה, מחשבות על חזרה הביתה ורצון להתחבא במיטה מלאו אותה. רחוקה היתה קילומטרים רבים מביתה, לא בטוחה כמה קרובה היא לקיבוץ הצפוני. היא אספה עצמה והחליטה לשאול, הקופאי לו שלמה בעבור הקפה צחקק לשאלתה "אז גם את לסדנת סופשבוע?" שאלתו מעט הביכה אותה "כן, מי עוד?" ענתה מהוססת "תסתכלי סביב, בכל פינה תמצאי מישהו שנמצא בדרכו לסדנא, מעניין מה הולך להיות שם" היא הביטה סביבה וראתה אנשים לוגמים קפה, טועמים עוגה, משוחחים, איש מהם לא היה לה מוכר וזה בהחלט הקל עליה. הקיבוץ כאן ממש מעבר לפינה, כך הבינה ונשמה לרווחה.
מכל עבר נשמעה דממה. אל חדר האוכל הקטן התקבצו המשתתפים והכינו לעצמם שתיה חמה, הציצו בהחבא זה בזה, העבירו את הסוכר וחייכו חיוך נבוך. הגעתי בשלום, בלי מפה ומצפן, בלי שממש ידעתי, דווחה לעצמה נעמי וחגגה תחושה של נצחון קטן תוך שהיא מבטיחה להתמסר למה שיבא, או כפי שאמר הצעיר, לשמור על הערוץ הפתוח. היא קוותה לקבל חדר לעצמה, אבל ידעה שסיכוייה נמוכים בשל ההרשמה המאוחרת. "את עם דניאלה" אמר האחראי בקולו הסמכותי ומסר לה את המפתח לחדר. "שמרי על ערוץ פתוח" חזרה ולחשה לעצמה כמו מרגיעה את האכזבה הקלה שעלתה בה.
החדר היה צנוע להחריד, שתי מיטות סוכנות קטנות, ארון, שולחן, כסא וחדר אמבטיה זעיר. משהו בראשוניות הזו שמח אותה, חזרה לשורשים אמרה לעצמה, הכי נקי שאפשר. היא פרקה באיטיות את חפציה, הניחה אותם בארון והשכיבה את גופה לנוח כשהיא עטופה בבגדיה ונעולה בנעליה. תמונות וקולות הדרך עלו בה, המחשבה על פגישה אפשרית עם הצעיר עוררה בה התרגשות מפתיעה נוכח בקשתה החד משמעית שיצא מהאוטו. האמנם לא היתה זו פגישה מקרית? איך ידע לנסח בבהירות מדוייקת מה עבר עליה? ומה היה קורה לו לא היתה דורשת ממנו לצאת מהרכב, האם היתה מגיעה לכאן? שאלות רבות התרוצצו במוחה כשקול מפתח שסבב על צירו החזיר אותה אל החדר. בפתח עמדה אשה נמוכה, אדומת שיער וחייכנית "שלום, אני דניאלה" הכריזה במאור פנים, שלחה יד ולחצה בחום את ידה של נעמי שהתרוממה לקראתה "אני נעמי" אמרה והביטה סקרנית בדניאלה שהניחה את חפציה על הרצפה, פשטה במהירות את בגדיה ונעליה, התעטפה בסדין הדק ונשכבה על המיטה "אני מותשת מהנסיעה, רוצה לנוח לפני שהכל מתחיל" נעמי חייכה לעצמה, היתה בדניאלה מידה של חופש וספונטניות ששמחו אותה. הן שכבו כל אחת במיטתה הקטנה, דניאלה שנותרה בבגדיה התחתונים ועטופה בסדין, שקעה מיד בתרדמה עמוקה ואילו נעמי שהיתה לבושה מכף רגל ועד ראש נסתה להרגע ולהשקיט את הקולות. בטרם חלפו להן עשרים דקות, פקחה דניאלה את עינייה ותוך שניות התלבשה, נעלה נעליה והתייצבה על רגליה, מוכנה לצאת אל הסדנה. נעמי היתה משועשעת מהמעבר המהיר שעשתה דניאלה והאיצה בה לצאת, הבטיחה שתצטרף בעוד כמה דקות.
חדר הסדנה היה מרווח, ססגוני ומזמין, מרופד שטיחים מקיר לקיר ומכוסה כריות בשלל צבעים וגדלים. הנכנסים חלצו נעליהם, דשדשו פנימה וחפשו כרית נוחה להתישב עליה. פה ושם נשמעו לחשושים ומידי פעם עלתה קריאת שמחה על מפגש שהתחדש. נעמי התישבה וסקרה את סביבתה, דניאלה שישבה מולה בישיבה מזרחית שלחה לעברה חיוך חם, נעמי החזירה משלה ותהתה למנחה שטרם זיהתה. נשים, הרבה נשים וכמה גברים בודדים, דווחה נעמי לעצמה. בכניסה לחדר עמד הצעיר והביט בה. לבה החסיר פעימה, מה הוא עושה כאן ואיך הגיע? האם אפשר שהוא עוקב אחרי? היא הסירה עינייה ממנו וקוותה שלא יגש אליה. הצעיר פשט את מעילו, חשף חולצת טריקו קצרה, ארגן לעצמו כמה כריות והתישב לא רחוק מדניאלה שהציצה בו בעניין. הוא ישב זקוף, נינוח, עצם את עינייו והמתין. המתח אצל נעמי גאה, היא קוותה לא לפגוש אנשים מוכרים והלה, אף שאינה יודעת עליו דבר, יודע אותה. כיוון שעצם את עינייו החזירה היא את מבטה עליו, הוא היה מכונס ורגוע, זקוף ובו בעת רפוי ונוכח. אל החדר נכנסה המנחה והקבוצה התארגנה סביבה. הכרות, התחככות, תנועה בחלל החדר, מגע ראשון, ריקוד על הגבול שבין שם לכאן, מפגשים מהוססים, עבודה בקבוצות קטנות. התהליכים מוכרים היו לנעמי משנים רבות של עבודה קבוצתית ועדין מפתיעים ומרגשים כל פעם מחדש. דניאלה היתה קולנית ועולזת והצעיר, לא ברור מה היה. רגשות ותחושות שונים הציפו את נעמי, בצד הכיווץ בבטן עלתה גם סקרנות, עם החשש באו משיכה ורצון להתקרבות. " ערוץ פתוח" הורתה לעצמה ומעט נרגעה.
השעות תכפו, האנרגיה בקבוצה עלתה ואינטימיות החלה מחלחלת, מזמינה את המשתתפים לפתוח את ליבם ולחלוק את עולמם. בקבוצה עם נעמי ישבה אביטל, אשה אסופה ושקטה, במחצית שנות השלושים לחייה. היא מעטה לדבר אבל ניכר היה בה שיודעת היטב להקשיב. אביטל בררה את מילותיה בקפידה, מדוייקת, רגישה ומעוררת סקרנות. נעמי נמשכה אל האנרגיה שעלתה מאביטל ואף הביעה זאת בתגובה לדבריה, אביטל חייכה במבוכה והסתגרה. כשהגיע תורה, ספרה את ספורה, נעמי הקשיבה בדריכות שהלכה וגברה, לבה הלם בחוזקה, קולו של הצעיר מהבוקר הדהד בתוכה, בזוית העין היא קלטה את מבטו עליה כמו מבקש לברר אם זקוקה היא לעזרה. אביטל בשפתה המדודה, ספרה על התכתבות עשירה ומרגשת שהיתה לה עם גבר, הוא פתח בפניה את סגור לבו והיא את שלה. חצי שנה של קשר אינטימי, מרתק עם איש שלא ראתה מעולם אבל הפך להיות משמעותי כל כך בחייה, הסתיים בחטף. הגם שידעה על מחלתו, לא הבינה עד שראתה את המודעה בעיתון. "הסתובבתי סהרורית באותו יום, התלבטתי מה עלי לעשות, הלוויה? שבעה? מה אגיד? מי אהיה שם? אבל יותר מכל רציתי לקבל חזרה את מכתביי, חיי שלי היו מונחים להם בבית זר" קול בכי שהיה עצור, הלך וגאה מרגע לרגע, התפרץ והציף את החדר כולו, הקבוצה הקטנה הביטה בתדהמה על נעמי, אביטל היתה נבוכה, המנחה נסתה להבין ורק הצעיר בעל העיניים החמות והמחייכות נגש אל נעמי וחבק אותה. היא התמסרה לחיבוקו, הוא ידע.
כחודש לאחר מותו של עודד, התפנתה נעמי לערוך סדר בניירותיו. איש ספר היה, הוא כתב כל חייו שירה וספורת, צייר בכשרון, אפילו הספיק להעמיד תערוכה, זאת במקביל למשרתו ארוכת השנים בסוכנות היהודית. חייהם התנהלו, לפחות לטעמה, בשגרה בריאה עד שחלה. בגאווה לא מבוטלת היתה מציג את משפחתו על אשתו ושלושת ילדיו כדוגמא להצלחה. באותו בוקר מצאה בארונית השולחן צרור מכתבים שהיה מאורגן בחבילה אחת סדורה על פי תאריכים. היו שם לפחות שלושים מכתבים, מעטפות מלאות, דפים עמוסים. נעמי אחזה בהם וחשה את ליבה מאיץ פעימות, עמוק בפנים הבינה שנכנסה לאזור הסכנה. סקרנותה לא עמדה לה והיא החלה קוראת מכתב אחר מכתב, כשפעימות לבה תופפות בעוצמה, מסרבות להרגע. עודד בעלה, האדם הכי רגוע בסביבה, איש משפחה למופת, נהל קשר מכתבים קרוב ואינטימי עם אשה שלא הכיר, אך יותר מכך הכתה בה ההשתוקקות שלו לחיים אחרים. גופה החל רועד ונשימתה הלכה והתקצרה ככל שהאריכה בקריאה. הגבר שדמותו עלתה מן המכתבים לא היה הגבר עמו חלקה את חייה קרוב לשלושים שנה. היה זה גבר סוער, מתאווה אל הדרמה שבחיים, מבקש לטעום, לגעת, להתנסות, לנפץ מסגרות. בחילה מלווה בסחרחורת תקפה אותה והיא השתרעה על מיטתם נטולת כוחות כשמכתביה של אביטל פזורים מכל עבר.
חבוקה בזרועותיו של הצעיר, בכתה כמו שלו בכתה כל השנה כולה. כשהתעוררה באותו בוקר שישי, לא העלתה נעמי בדעתה שבסוף היום, יתהפך עליה עולמה.
Share on Facebook
אני בטרנס, בטריפ, בתוך הרפתקה שנדמה הולכת ומתבססת בעולמי, כאילו שנים המתינה לבואי. בסקרנות מהוססת הצטרפתי לסדנה "נשים מצלמות", מתוך רצון להתנסות ובלי שמץ של מושג מה עומד לבא עלי והוא בא! בעוצמה, כבר אמרתי. הביטוי האמנותי לא זר לי, אולם המצלמה הגדולה שהופקדה בידיי הייתה מאוד זרה ומעוררת תהייה האומנם אוכל לה?! אט אט אנו מתיידדות, לומדות לסמוך זו על זו, להפיק רגעים של קסם בריקוד שלא נגמר… לאחר ימים ושעות של צילומי טבע, צבע, קומפוזיציות, אור, שחור לבן – הופיעו הדיוקנות, מבט עמוק אל תוך האחר שהוא גם מוכר וגם זר וקשר חדש נולד. מתוך דמותה המבויישת של ג. עולה תשוקה גדולה ואש ואילו נ. הסוערת והדינמית נראית לפתע נבוכה והרבה פחות יודעת… הפרדוכסים והפערים העולים מהצילומים שלהן, הם הזדמנות עבורי להתרחבות, יותר מכל מילה… המגע עם המרחב שנפתח ביני לבין האחרים מזמין אותי לעצור לרגע, להרהר, לאסוף את ההתנסות.
